הכתבה הראשונה עלינו בעיתון

בדצמבר, כשעדיין בנינו את ה-MVP ועוד לא היה לנו מוצר מושלם - קיבלנו כתבה בהארץ.

לא חיפשנו אותה. לא שלחנו הודעות עיתונות. איתן לשם פנה אלינו לבד, ראיין את מיכל במשך שעה שלמה, הבין מה אנחנו בונים, ורצה לספר את הסיפור.

הראיון היה מצוין. איתן הגיע אליו מתוך הבנה אמיתית של הרעיון - לא רק של הטכנולוגיה, אלא של הערך שהוא נותן לקהילת הישראלים בעולם ובישראל. מישהו שמבין למה זה חשוב עכשיו, בדיוק עכשיו. על זה אנחנו מודים לו.

מה שקרה אחרי הכתבה הפתיע אותנו.

לא בגלל הכמות - אם כי גם זה. בגלל האיכות.

האנשים שכתבו אלינו לא כתבו "נחמד, בהצלחה". הם כתבו "סוף סוף", "כבר חיפשתי משהו כזה שנים", "בדיוק עברנו לברלין ולא ידעתי שזה קיים". כתבה אחת, ופתאום הרגשנו שאנחנו לא בונים משהו שאנחנו רוצים - אנחנו בונים משהו שאנשים אחרים כבר רצו, הם סתם לא ידעו שיש מישהו שמקשיב.

זה עשה משהו לנו מבפנים.

כשאתה בונה בשלב מוקדם, יש הרבה ספקות. לא ספקות לגבי הרעיון - לגבי התזמון, לגבי הביצוע, לגבי האם מספיק אנשים ירגישו את מה שאתה מרגיש. הכתבה של הארץ ענתה על הספק הזה בצורה שאף פגישה עם משקיע לא הייתה עונה עליה. אנשים אמיתיים, עם שמות ואימיילים ומשפחות, אמרו: כן, גם אנחנו.

היום, כמה חודשים אחרי, אנחנו כבר פה.

Swapli פועלת. יש אנשים שכבר החליפו דירות דרכנו. יש בתים שנפתחו לאנשים שמעולם לא היינו מכירים - בשביל זה אנחנו בונים את Swapli, כי אנחנו מאמינים שמגיע לכולנו לצאת לחופשה מהנה, נינוחה, ובלי לשלם על לינה.

אני מסתכל אחורה על הכתבה ההיא מדצמבר וחושב שהיא עשתה דבר אחד שאי אפשר לקנות: היא אמרה לנו להמשיך.

לא כשהכל היה ברור. בדיוק כשעדיין לא ידענו אם זה יעבוד.

לקריאת הכתבה ההיא בעיתון הארץ לחצו כאן